משפטי אהבה מהתורה

בטח, להלן מאמר העוסק בביטויי אהבה בין גבר לאישה במקרא, המתמקד בטקסטים הרלוונטיים ועולה על 2000 מילים:

שיר אהבה עתיק: ביטויי אהבה וזוגיות בין גבר לאישה במקרא

המקרא, או התנ"ך, הוא אוסף של כתבים קדושים המהווה את אבן הפינה לתרבות ולמסורת היהודית, ובעל השפעה עצומה על תרבויות העולם כולו. הוא עוסק במגוון עצום של נושאים – היסטוריה, חוק, מוסר, פילוסופיה, תיאולוגיה, ומערכות יחסים אנושיות ובין אדם לאלוהיו. בין שלל הנושאים, תופסת האהבה מקום מרכזי, הן אהבת אדם לאלוהיו ואלוהים לאדם, והן אהבה בין בני אדם. מאמר זה יתמקד באופן ספציפי בסוג השני – אהבה רומנטית וזוגית בין גבר לאישה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסטים המקראיים השונים, ויראה כי גם בכתבים עתיקים אלו, ניתן למצוא תיאורים עמוקים ומרגשים של רגשות אהבה, תשוקה, חיבור ומחויבות בין בני זוג.

בעוד שהמקרא מלא בהתייחסויות לאהבת ה' ואהבת לרעך, ישנו ספר אחד העומד בפני עצמו מבחינת העיסוק הישיר והמרכזי שלו באהבה שבין גבר לאישה – ספר שיר השירים. ספר זה, המהווה חלק מחמש המגילות, הוא יצירה פיוטית יוצאת דופן, עשירה בדימויים ובמטפורות מעולם הטבע והרועים, המתארת דיאלוג בין דוד (האהוב) לרעיה (האהובה), וכן קולות נוספים של "בנות ירושלים". פרשנותו של שיר השירים נעה על ציר רחב – מפרשנות אלגורית הרואה בו משל ליחסי אלוהים וישראל (או כנסת ישראל), ועד פרשנות פשטית הרואה בו שיר אהבה אנושי, המתאר את מגוון הרגשות והחוויות הכרוכות במערכת יחסים זוגית: משיכה ראשונית, כמיהה, חיזור, מציאה, התייחדות, ואף קשיים וגעגועים. במאמר זה נאמץ את הגישה המאפשרת התבוננות ברבדים השונים של הספר, ובפרט נתייחס לפשט הטקסט כמשקף רגשות אהבה אנושיים.

שיר השירים: פיוט האהבה האולטימטיבי

שיר השירים הוא כאמור האוצר המרכזי לביטויי אהבה בין גבר לאישה במקרא. הספר פותח בפסוק "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א', א'), ומכאן ייחוסו לשלמה המלך, הידוע בחכמתו ובשיריו הרבים. הספר כולו הוא שירה לירית, המלאה בפנייה ישירה של האהוב לאהובתו ושל האהובה לאהובה, ובהתייחסויות ליופי, לגוף, לרגשות ולחוויות המשותפות.

ביטויי יופי ומשיכה הדדית:

אחד הביטויים הבולטים בספר הוא תיאורי היופי ההדדיים וההערכה הפיזית. האהוב מתאר את רעייתו במילים נלהבות: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיר1 השירים א', ט"ו). הוא ממשיך ומתאר את שפתותיה כחוט שני, לחי כפלח הרימון, צוואר כמגדל דוד, ושדיים כשני עפרים. הדימויים לקוחים מעולם הטבע ומעולם הארכיטקטורה, משקפים הערכה הן לעדינות והן ליציבות וחוזק. חשוב לציין שהיופי הנתפס אינו רק חיצוני, אלא משולב בתכונות פנימיות ובנוכחות הייחודית של האהובה.

גם האהובה לא חוסכת בשבחים לאהובה: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שיר השירים א', ט"ז). היא מתארת את ראשו כ"כֶּתֶם פָּז", קווצותיו כתמרים, עיניו כיונים, לחייו כערוגת בשמים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, ידיו גלילי זהב, גופו עשת שן, שוקיו עמודי שש, מראהו כלבנון, ובחור כארזים. התיאורים המפורטים והמגוונים הללו מדגישים את המשיכה הפיזית וההערכה האסתטית ההדדית, וחושפים רבדים של אינטימיות וקרבה בין בני הזוג.

כמיהה, חיפוש ומציאה:

חלקים נרחבים מהספר מתארים את החיפוש אחר האהוב/ה והכמיהה אליו/ה כשהוא/היא אינם נוכחים. הפסוק המפורסם: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג', א'), מבטא את עומק הגעגוע והתלות בנוכחות האהוב. החיפוש נמשך גם ברחובות העיר, תוך פנייה לשומרים ולמציאה: "מָצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבִיאִתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג', ד'). פסוק זה משלב את מציאת האהוב עם הרצון להביאו למקום מבטחים וקרבה אינטימית (בית האם).

החיפוש והמציאה מופיעים גם אצל האהוב: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (שיר השירים ב', ח'). הגעתו המתוארת בדילוג ובקפיצה מעידה על הציפייה והשמחה לקראתו. התנועה הפיזית והקול ("קול דודי") ממחישים את חיות הקשר ואת השמחה שבמפגש.

הדדיות ושייכות:

ביטוי מרכזי המבטא את ההדדיות והשייכות הבלעדית בין בני הזוג מופיע מספר פעמים בווריאציות שונות: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו', ג', וגם ב', ט"ז ובז' י"א בווריאציות). פסוק קצר זה טומן בחובו משמעות עצומה. הסדר הפנימי – "אני לדודי ודודי לי" – מדגיש את השייכות ההדדית והשוויון בקשר. אין צד אחד השולט או המחזיק בבעלות על הצד השני, אלא קשר של נתינה וקבלה הדדית, שבו כל צד שייך לרעהו באותה מידה. הביטוי "הרועה בשושנים" מוסיף נופך פסטורלי ורומנטי, המקשר את האהבה לעולם הטבע ולרוך.

עוצמת האהבה: "כי עזה כמוות אהבה"

פסוקים ח'-ז' בפרק ח' של שיר השירים הם פסוקי שיא המתארים את עוצמתה הבלתי ניתנת לכיבוש של האהבה. הפסוקים הללו ראויים לניתוח מעמיק בשל עומקם הפילוסופי והרגשי:

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ² בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ."

• "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ": החותם שימש בעולם העתיק לזיהוי וסימון בעלות או מחויבות. הבקשה להיות כמו חותם על הלב ועל הזרוע מבטאת רצון עמוק להיות חלק בלתי נפרד מזהות האהוב (הלב – מרכז הרגש והמחשבה) ומפעולותיו (הזרוע – סמל לכוח ולמעשה). זו בקשה לנוכחות תמידית, לזכרון בל יימחה, ולסימון פומבי של השייכות ההדדית. זהו ביטוי לרצון לאיחוד עמוק, רגשי ופיזי, שבו האחד נוכח באופן תמידי בחיי האחר.

• "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה": השוואת האהבה למוות היא עוצמתית ביותר. המוות נתפס ככוח בלתי נמנע, סופי, שאין שני לו בעוצמתו וביכולתו לגבור על כל חי. ההשוואה הזו מבטאת את העוצמה העצומה של האהבה, את היותה כוח גורלי, בלתי נמנע, ואולי אף מוחלט, המסוגל להשפיע באופן עמוק על חיי האדם, בדומה למוות. אהבה אמיתית היא כוח עליון, המסוגל להתעלות על מכשולים ולהתקיים בעוצמה רבה.

• "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה": הקנאה מושוות לשאול – עולם המתים, מקום אליו יורדים ואין ממנו חזרה. פרשנות אחת רואה בקנאה כאן את הפן ההרסני שלה, קנאה חולנית ומכלה היכולה לגרור לתהומות כמו שאול. פרשנות אחרת, בהקשר של פסוקי האהבה, רואה בקנאה ביטוי לבלעדיות האהבה; הקנאה היא הכוח השומר על הבלעדיות הזו, והיא קשה וחזקה כמו שאול במניעת חדירת גורמים זרים לקשר. בהקשר של שיר השירים המתאר אהבה הדדית ובלעדית, הפרשנות השנייה נראית סבירה יותר – זו קנאה המבטאת את עוצמת המחויבות והרצון לשמור על הקשר כייחודי ובלעדי.

• "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה": דימוי האהבה לאש, לגיצים וליבה בוערת, מדגיש את הפן התשוקתי, הבוער והחיוני של האהבה. האש היא כוח טבע עוצמתי, המסוגל לחמם, להאיר, אך גם לכלות. האהבה מתוארת כאן כלהבה יוקדת, מלאת חיים ותשוקה, מקורה אלוהי ("שלהבתיה" – אש יה). זהו ביטוי עוצמתי לפן הפיזי והרגשי הלוהט של האהבה.

• "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ": דימוי המים הרבים והנהרות מסמל קשיים, מכשולים ואף אסונות חיצוניים. פסוק זה מבטא את חוסנה של האהבה האמיתית, את יכולתה לעמוד בפני אתגרים חיצוניים ולהתגבר עליהם. אהבה איתנה אינה נשטפת או נכבית בקלות; היא עמידה בפני סערות החיים, כלכליות, חברתיות או אישיות. זו הצהרה על כוחה המתמשך והיציב של האהבה.

• "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ": פסוק זה מציב את האהבה מעל כל ערך חומרי. לא ניתן לקנות אהבה בכסף, ולא ניתן למכור אותה תמורת הון. מי שמנסה להעריך אהבה במונחים כלכליים או להחליפה בעושר – ייבוז לו. זהו ביטוי חד משמעי לחשיבותה העליונה של האהבה האמיתית, שערכה אינסופי ואינו ניתן למדידה בכסף או ברכוש.

פסוקים אלו משיר השירים מציעים מבט עמוק על טבעה של האהבה האנושית – עוצמתית כמוות, בוערת כאש, בלעדית, בלתי ניתנת לכיבוש על ידי גורמים חיצוניים, ובעלת ערך עליון שאינו ניתן להחלפה בהון חומרי.

אהבה בסיפורי המקרא: דוגמאות מהחיים

מעבר לשיר השירים הפיוטי, המקרא מלא בסיפורים ותיאורים נרטיביים הממחישים אהבה בין גבר לאישה בהקשרים שונים של חיים, משפחה ומערכות יחסים. אמנם לא תמיד מופיעים בהם "משפטי אהבה" ישירים כמו בשיר השירים, אך מעשיהם ומילותיהם חושפים רבדים שונים של רגשות חיבה, חיבור ומחויבות.

• יעקב ורחל: אחד מסיפורי האהבה המפורסמים במקרא הוא סיפורם של יעקב ורחל בספר בראשית (פרק כט'). המקרא מתאר את המפגש הראשון שלהם באופן דרמטי: כשראה יעקב את רחל, "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ." (בראשית³ כט', י'-י"א). הנשיקה והבכי המיידיים מעידים על התרגשות עמוקה וקשר רגשי שנוצר בו במקום. בהמשך, כשיעקב מבקש להינשא לרחל, הוא מצהיר על אהבתו בדרך של הצעה מעשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט', י"ח). וכאן מופיע הביטוי הישיר: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל". האהבה הזו היא שהניעה אותו לעבוד שבע שנים עבורה, וכשהזמן עבר, "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט', כ'). גם לאחר שלבן מרמה אותו ונותן לו את לאה תחילה, יעקב ממשיך להתעקש על רחל ועובד שבע שנים נוספות עבורה. הסיפור ממחיש אהבה עמוקה, מסירות, סבלנות ומחויבות ארוכת טווח, שהתגברה על קשיים ועל רמאות. הביטוי "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" הוא ביטוי פיוטי עוצמתי לכוחה של האהבה לגרום לזמן לחלוף ללא מורגש ולהקל על קשיים.

• יצחק ורבקה: סיפורם של יצחק ורבקה בבראשית (פרק כד') מתחיל במפגש מאורגן על ידי עבד אברהם, אך מסתיים בביטוי אהבה שמעיד על התפתחות רגשית עמוקה לאחר הנישואין. לאחר שרבקה מגיעה לארץ כנען ופוגשת את יצחק, המקרא מספר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רָחֵל וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד', ס"ז). הפסוק הזה חשוב מכמה סיבות: ראשית, הוא מראה שהאהבה התפתחה לאחר הנישואין ("ויהבה"). שנית, הוא מקשר את האהבה לנחמה לאחר אובדן (אובדן שרה אמו). האהבה של רבקה ליצחק, ושל יצחק לרבקה, סיפקה לו נחמה עמוקה והחזירה לחייו חום ושותפות לאחר לכתו של דמות אם משמעותית. זהו ביטוי לאהבה שאינה רק תשוקה ראשונית, אלא קשר עמוק של נחמה, תמיכה ושותפות לחיים.

• רות ובועז: סיפור מגילת רות מציג אהבה המתפתחת על בסיס של כבוד הדדי, חסד, ומחויבות משפחתית וחברתית המובילה לנישואין. רות מפגינה מסירות יוצאת דופן כלפי חמותה נעמי, במסירות הכרוכה גם באהבה עמוקה ("כי אל אשר תלכי אלך…"). המפגש בינה לבין בועז בשדהו מתאפיין בכבוד רב מצד בועז כלפי רות, בגלל נאמנותה לחמותה ובגלל בחירתה להצטרף לעם ישראל. בועז רואה בה "אשת חיל" (רות ג', י"א) ומברך אותה. האהבה ביניהם אינה מתוארת כתשוקה לוהטת בשלבים הראשונים, אלא צומחת מתוך הכרה בערך הדדי, דאגה, ופעולה על פי ערכי החסד והקרבה המשפחתית ("גואל"). ההצעה של בועז לרות והנישואין (רות פרק ד') הם שיאם של תהליך שבו אהבה ומחויבות נוצרות מתוך מערכת יחסים מבוססת על כבוד, עזרה הדדית, וראיית הטוב שבאחר. אף שהמילה "אהבה" אינה מופיעה במפורש בהקשר הישיר של הקשר הרומנטי בין רות לבועז עד לנישואיהם, כל הסיפור כולו רווי באהבה – אהבת רות לנעמי, כבודו של בועז לרות, ובסופו של דבר הקמת בית בישראל מתוך קשר שהוא בבירור קשר של אהבה ושותפות לחיים.

האהבה בהקשר החברתי: חכמת משלי

ספר משלי, המיוחס אף הוא לשלמה המלך, מציע מבט פרקטי יותר על החיים, ומכיל גם התייחסויות לאהבה ולזוגיות במסגרת החיים החברתיים והמשפחתיים. בעוד שיר השירים עוסק בעיקר בפן הרגשי והתשוקתי, משלי מתמקד יותר בערך שבמציאת אישה טובה ובהשפעתה על חיי הגבר והמשפחה.

פסוק מפורסם אחד קובע: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה" (משלי י"ח, כ"ב). פסוק זה מציג את מציאת האישה (בהקשר של נישואין) כדבר חיובי ביותר, כטוב, וכסימן לרצון שמים. אמנם הביטוי אינו מדבר ישירות על "אהבה", אך מציאת אישה טובה היא הבסיס לקשר זוגי מוצלח, ולרוב אהבה צומחת ומתבססת בתוך מסגרת כזו. הפסוק מדגיש את חשיבות מוסד הנישואין ואת הערך העצום שיש בשותפה לחיים.

ספר משלי מסתיים ב"אשת חיל" (פרק ל"א, י'-ל"א), תיאור אישה אידיאלית, חרוצה, חכמה, ויראת שמים, הדואגת למשפחתה ולביתה. אף כאן אין שימוש במילה "אהבה" באופן ישיר לתיאור יחסיה עם בעלה, אך השבח הרב שניתן לה, ההערכה שבעלה רוחש לה ("בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר" – פסוק י"א), והעובדה שבניה ובעלה "קָמוּ וַיְאַשְּׁרוּהָ" (פסוק כ"ח) – כל אלו מעידים על מערכת יחסים המושתתת על כבוד עמוק, הערכה הדדית, ושותפות אמת בבניית הבית והמשפחה. אלו יסודות איתנים עליהם נבנית אהבה יציבה ומתמשכת, גם אם לא מתוארת באותה שפה פיוטית של שיר השירים.

האהבה הרומנטית בהקשר הרחב של המקרא:

חשוב להבין שהעיסוק באהבה רומנטית וזוגית במקרא, במיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר השירים, אינו עומד בוואקום. הוא מתקיים בתוך עולם מושגים רחב יותר הכולל חוקי נישואין, דיני משפחה, ואידיאלים חברתיים ודתיים. האהבה נתפסת לא רק כרגש חולף או תשוקה גרידא, אלא כבסיס אפשרי לקשר מחייב וארוך טווח המוביל להקמת משפחה ולרציפות הדורות.

בעוד שיר השירים חוגג את הפן האישי, הרגשי והתשוקתי של האהבה, סיפורי האבות והאימהות וכן ספר משלי מציגים את האהבה בהקשרים המעשיים יותר של בניית בית, נאמנות, תמיכה הדדית, ושותפות בחיים. השילוב של הפיוט משיר השירים עם הנרטיבים והחוכמה מיתר הספרים מציג תמונה מלאה ומורכבת של האהבה בין גבר לאישה במקרא – אהבה שיכולה להיות בוערת ותשוקתית, עמוקה ומנחמת, נאמנה ובעלת ערך עליון, ומהווה יסוד חשוב בבניית החברה והמשפחה.

סיכום:

המקרא, על ספריו השונים, מציע מבט מרתק על מגוון ביטויי האהבה האנושית, ובפרט האהבה בין גבר לאישה. בעוד ספר שיר השירים מהווה את האוסף הפואטי העיקרי של ביטויים אלו, וחושף רבדים של תשוקה, כמיהה, הדדיות ועוצמה בלתי רגילה ("כי עזה כמוות אהבה"), סיפורי המקרא האחרים, כמו יעקב ורחל, יצחק ורבקה, ורות ובועז, ממחישים כיצד אהבה זו באה לידי ביטוי בנרטיבים של חיים, בניית משפחה, התמודדות עם קשיים ומחויבות ארוכת טווח.

האהבה המקראית בין בני זוג אינה מצטמצמת לפן אחד בלבד; היא כוללת הערכה הדדית של יופי ואישיות, תשוקה פיזית ורגשית, כמיהה וחיפוש, הדדיות ושייכות בלעדית, ולבסוף גם יסודות של כבוד, נחמה, תמיכה ושותפות בבניית הבית והמשפחה.

המסרים העולים מביטויים וסיפורים אלו רלוונטיים גם היום. הם מזכירים לנו כי אהבה אמיתית היא כוח עוצמתי המסוגל להתגבר על מכשולים, שערכה עולה על כל הון חומרי, ושהיא מהווה יסוד חיוני לקשר זוגי בריא ויציב. ההתבוננות המחודשת ב"משפטי אהבה" עתיקים אלו מאפשרת לנו להעריך את העומק הרגשי והפילוסופי הטמון בכתבי המקרא, ולמצוא בהם השראה ותובנות על טבעה הנצחי של האהבה האנושית. המקרא אינו רק ספר חוק והלכה; הוא גם שיר אהבה ארוך, המזכיר לנו את החשיבות העליונה של הקשרים העמוקים ביותר בחיינו – הקשרים עם בני הזוג שאנו אוהבים.